מה קורה כשהתעודה מפסיקה להיות סוף פסוק והופכת לתחילתו של שיח? העיסוק בהערכה על שלל גווניה מהווה נדבך מרכזי בעשייה הפדגוגית לאורך כל רצף הלמידה, החל מהחטיבה הצעירה ובית החינוך היסודי ועד לחטיבת הביניים והתיכון. בעידן בו אנו שואפים לעודד לומדים עצמאים ולחנך למשמעות, תהליכי הערכה כבר אינם יכולים להסתכם במדידה בלבד. עליהם להפוך מנוע לצמיחה אישית ולשמש כלי דיאלוגי המעצים את התלמידים ונותן להם הזדמנות להציג מגוון מיומנויות. דמיינו בית ספר שבו ילדים בכיתה ב' מדריכים את הוריהם בתערוכת תוצרים שמחליפה את יום ההורים המסורתי, או תיכוניסטים שעומדים מול קהל ומנהלים את "הצגת הלמידה" של עצמם. שילוב מושכל של הערכה מסכמת והערכה מעצבת, לצד התנסות בכלים פורמליים ולא פורמליים, הוא המפתח שמעניק לצוות ההוראה תמונה הוליסטית ורב-ממדית של הלומד. כאשר אנו מגוונים את דרכי ההערכה, אנו למעשה מזמנים לכל תלמיד ותלמידה אפשרות אמיתית לבטא את חוזקותיהם מתוך תחושת ביטחון וחיבור. בניוזלטר שלפניכם, אנו מזמינים אתכם למסע מרתק בין כמה בתי ספר שהעזו לשנות את חוקי המשחק. סדרת הראיונות עם נשות ואנשי חינוך שמובאת בגיליון מציגה דרכים חדשות ורלוונטיות של הערכה ופרקטיקות פורצות דרך, ששמות את התלמיד במרכז. המודלים להערכה שעולים מהראיונות מספרים על האופן שבו ההערכה הופכת מאירוע נקודתי ומסכם לתהליך רציף של התבוננות עצמית וטיפוח יחסים מיטיבים בין תלמידים למורים. | 
